משה פייגלין Moshe Feiglin

בדיוק ביום השנה לשחרורו של רום ברסלבסקי, פגשתי אותו לשיחה מצמררת של עמידה מול התהום.
זה היה כמו להסתכל אל תוך מנהרה אפלה, שחורה משחור - מקום שבו הרוע המוחלט התפרץ מכל חרכי האנושיות.
הבטתי בעיניים של רום, הקשבתי לעדותו, והלב פשוט נקרע: מה הם עשו לך, איש יקר?!
באיזו אכזריות שטנית, חסרת צלם אנוש, נתקלת שם בבטן האדמה?!

אבל לצד הכאב המפלח והאימה, ראיתי משהו נוסף, עמוק וחזק שבעתיים.
הם ניסו להשפיל, לרסק, להרעיב ולכלות. הם החזיקו בגוף - אבל בנשמה הם לא הצליחו לגעת. הניצוץ היהודי, כוח החיים והחירות הפנימית של רום ניצחו את החושך של מנהרות עזה. מול הרוע השפל ביותר, התגלתה תעצומת נפש ואצילות שאין להן שיעור.

את המפגש הזה חובה לראות. לא רק כדי לדעת מה עבר עליו, אלא כדי להבין מול מי אנחנו עומדים ומאיזה חומר מופלא ועמוק קורץ העם שלנו.
צפו בקטע קצר מתוך השיחה.
קישור לשיחה המלאה>>
https://youtu.be/lCIXUdcvfoo?si=FHcZUB3GN3iW6X7X

לרגע נעצרנו, אתמול בשוק מחנה יהודה, לתמונה קבוצתית של מועמדי זהות לכנסת. אם אחרי זוועת ה-7 באוקטובר, אתם כבר לא מוכנים לעוד מאותו הדבר, אתם חייבים את האנשים המופלאים האלה בכנסת.
מימין לשמאל -
עומר פציניאש, נשואה ואם לילדה, קצינה קרבית אחרי מאות ימי מילואים בתוך עזה, מייסדת תנועת המילואימניקים דור הניצחון.
שיראל ללום נהיר.
כתבת ההתיישבות לשעבר של ערוץ 14. נשואה, אם לילדים לוחמת ללא חת למען ההתיישבות בארץ ישראל כולה.
סימה חסון.
נשואה, אם לילדים, חקלאית בעוטף עזה, מייסדת תנועת צעדת האימהות, לוחמת ללא חת למען חיילי צה"ל, נגד הפגיעה הבזויה בגיבורי כח 100 וחיילים רבים אחרים ומן המוחות הבולטות נגד משאיות האספקה לחמאס.
רועי קירשברג.
איש ההתיישבות, יזם ובעל עסקים ממושב תומר שבבקעה - ששירת 727 ימי מילואים מתחילת המלחמה, שעוד לפני הטבח ידע שהפתרון היחיד -מדינית וגם כלכלית - נמצא בזהות ולאחר שנים של פעילות במפלגה, עבר לעבוד למען עם ישראל בשדה הציבורי מטעם מפלגת זהות.
הרב יצחק זאגה.
גם כלכלן, גם עורך דין, גם חבר דירקטוריונים, גם יזם ומנכ"ל, גם איש תקשורת וגם איש הגות והלכה. הרב זאגה בדק את כל המפלגות ומצא שרק זהות מביאה דרך חדשה.
ויש כמובן את ארקדי מוטר, מנהל פרויקטים בתחום IT, פעיל ציבור, פעיל התיישבות ופרשן פוליטי מוכר בקרב ציבור דוברי הרוסית בישראל - איש רב פעלים שאינו בתמונה, ואת איריס ברנשטיין - משפחה שכולה תושבת העוטף והלוחמת בבג"צ -
אני מביט בתמונה ואני מפנים ומבין: המפלגה היחידה שאינה המשך ישיר לכל מה שהיה כאן לפני הזוועה, המפלגה היחידה שאינה עוד מאותו הדבר, המפלגה היחידה שנושאת בשורה חדשה ורעננה של זהות עם חירות, של כיבוש גירוש והתיישבות -
המפלגה היחידה שמראה את הדרך לניצחון - היא זהות.

שימו את האות ט בקלפי והבטיחו שכמה שיותר מהאנשים המופלאים האחה יהיו שם בכנסת הבאה.

הפיילוט בבני נעים הוכיח: תפיסת הביטחון של 'זהות' מנצחת בשטח.
הכתבה של אליה אביב בערוץ 14, שנכנס השבוע עם לוחמי צה"ל לעומק הכפר בני נעים, היא לא עוד דיווח - היא רגע מכונן.
במקום שיירות ממוגנות מאחורי חרכי ירי קלסטרופוביים, הלוחמים נכנסו בהאמרים פתוחים לחלוטין. בגלוי. ראשים מורמים, קנים קדימה, ושפת גוף שמקרינה דבר אחד בלבד: ריבונות ובעלות מלאה.
והתוצאה?
אפס אבנים.
אפס בקבוקי תבערה.
אפס מטענים.
שקט מוחלט של אויב המום שפשוט מרכין ראש.
המראה הזה החזיר אותי לימי המאבק באסון אוסלו, כשהתחילה מחלת ההתמגנות. סירבתי אז לשתף פעולה עם תודעת הכלובים: קשרתי דגל ישראל ענק לגג ונסעתי בראש מורם. כולם הבינו את חוק הטבע הבסיסי של המזרח התיכון: מיגון הוא לא הגנה - מיגון הוא הזמנה לתקיפה.
במשך שלושים שנה סיפרו לנו שהשקט נקנה בעוד בטונדות וגדרות מיליארדים. ה-7 באוקטובר ריסק את האשליה הזו.
התפיסה הביטחונית של 'זהות' הפוכה: מורידים את הגדרות ומחסלים את תודעת הנרדף. הניצחון לא יושג בעוד שכבת שריון, אלא בהכרעה תודעתית. כשחייל צה"ל יוצא מהשריון ומתנהג כמו בעל הבית - הטרור משותק.

במקום מלחמת התשה אינסופית וסיוע לאויב בזמן מלחמה - הגיע הזמן להנהגה ביטחונית אזרחית שתחליף את תורת ההתגוננות בהתקפה, הכרעה וריבונות.

בבחירות לכנסת ה-26, לא מהמרים שוב על קונספציית ה-6 באוקטובר.
תנו את הכוח לרשימת 'זהות' בבלוק הטכני עם הציונות הדתית (מקומות 8, 10 ו-11), ויחד נהפוך את התעוזה של לוחמינו למדיניות הרשמית של מדינת ישראל!
הגיע הזמן לנצח!

המנגנון שנקרא מתפ"ש. היחידה הזו, שהוקמה לפני עשרות שנים כדי לשמש הזרוע הלוגיסטית והמנהלית מול האוכלוסייה הערבית, הפכה למעוז המובהק של תפיסת ניהול הסכסוך, שמרטפות האויב וההכלה. במקום שצה"ל יפעל כצבא לוחם שמטרתו אחת ויחידה - הכרעה והשמדת האויב - מדינת ישראל מחזיקה בתוך הצבא מנגנון ביורוקרטי ענקי של לובשי מדים שתפקידו לדאוג לאינטרסים, לאספקה ול"יציבות ההומניטרית" של האויב. יד אחת לוחמת ומקיזה דם, ויד שנייה מחלקת לחם, תרופות ומזומנים לחמאס, ומייצרת עיוות מוסרי שזועק לשמיים. קציני צה"ל הפכו לקבלני התובלה והתיאום של עזה.

את החרפה הזו חייבים לגדוע מיד, והצעד הראשון הוא לסגור את מתפ"ש ולפרק אותה לאלתר. בזמן מלחמה אין מקום ל"תיאום" עם האויב, ואין שום הצדקה לקיומה של מפקדה צבאית שמזרימה אספקה למי שרוצה בהשמדתנו. את המנהל האזרחי ביהודה ושומרון יש לבטל ולהעביר את סמכויותיו למשרדי הממשלה האזרחיים תחת ריבונות ישראלית מלאה, ואילו מול עזה יש לקטוע לחלוטין כל מנגנון תיאום, מעבר ואספקה. ישראל צריכה להיות הריבון, ולא השמרטף ובוודאי שלא חברת השילוח של עזה.

יש לעצור כל משאית. לסגור הרמטית כל מעבר. לא גרם אחד של סיוע, לא ליטר של דלק ולא שקל של סחורה. את האויב לא מנהלים, מול אויב לא מתאמים באו"ם, ולטרור לא משלמים דמי חסות. אויב פשוט מנצחים, מכריעים ומסלקים.
הגיע הזמן לנצח!

ארץ אינה משאב נדל"ני; ארץ היא המרחב שבו מתממשת תודעתו ורוחו של עם. כאשר אומה מאבדת את פשר קיומה ואת צדקת דרכה, המרחב מפסיק להיות מולדת פתוחה והופך עבורה למעמסה המאיימת על שלוותה.

מה שאנו חוזים בו בימים אלה במסדרונות מינהל התכנון - תחת הכסות הבירוקרטית והמרדימה של "שינוי 5 לתמ"א 35" - אינו ויכוח תכנוני מקצועי, אלא תסמין מובהק של קריסה תודעתית. בלב לבו של המנגנון השלטוני, פקידות המונעת מאידאולוגיה של נסיגה - אותה תודעה המשותפת לארגונים כמו "במקום", הניזונים מכספי פטרונות אירופית ורואים בציונות חטא גזעני - מובילה מהלך שיטתי ומחושב של חניקת ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל.

המהלך הזה אינו צומח מאיום או מלחץ חיצוני, אלא מתוך ריק פנימי עמוק. ה'ישראליות' המודרנית, שהתנתקה ממקורותיה, מן התנ"ך ומן הייעוד היהודי, פוחדת מן המרחבים. אומה שאיבדה את האמונה בזכותה המוחלטת על הארץ נדחפת באורח עיוור להתכנסות אל תוך גטו חוף מוגן, צפוף ומחניק בין גדרה לחדרה. עבור מי שאינו רואה בארץ הזו נחלת אבות וברית עולמים, פיתוח הנגב והגליל חדל מלהיות שליחות חלוצית והופך לנטל, והאחיזה במרחבי המולדת מצטיירת בעיניו כהפרת שקט בלתי מוסרית.

אין כאן מאבק שטחי של "ימין מול שמאל". ממשלת ה"ימין" עומדת מנגד משותקת, כבולה בפרגמטיזם פחדני ובניהול טקטי חסר חזון, משום שגם היא משוללת תודעת ריבונות. הציבור משלה את עצמו שהוא נהנה מחירות, בשעה שעריצות פקידותית מנוכרת מכתיבה מתוך חדרי ישיבות אטומים היכן מותר לו לחלום, היכן ייאסר עליו לבנות, וכיצד יוגבל עתידו.

"קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה" - זהו צו החירות הבסיסי ביותר של העם היהודי. שום אומה ריבונית וחפצת חיים אינה מפקידה את גורל אדמתה בידי פקידים המתביישים בעצם קיומה הלאומי. הקרב על תמ"א 35 אינו מאבק על מגרשי בנייה או על אחוזי בינוי; הוא מעמיד במבחן את שאלת היסוד של הווייתנו בארץ הזו. לא באנו לכאן כפולשים מהוססים המחפשים מקלט ארעי ומבקשים אשרת שהייה ממוסדות זרים, אלא כבעלי בית המגשימים את ייעודו ההיסטורי של נצח ישראל. את מסמכי הכניעה הללו יש להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה, לסלק את הפקידות האידאולוגית ממוקדי ההכרעה, ולהשיב לעם הזה הנהגה של חירות, אמונה ובעלות מלאה על כל מרחבי מולדתו.

הסרטון של דראושה אינו סתם פרובוקציית בחירות זולה; הוא מדגים היטב כיבוש זוחל של המרחב הציבורי הישראלי.
כן, אנחנו מפחדים מהשפה שלכם.
אתם, שמנסים בכיבוש זוחל לכבוש את מדינת ישראל. אתם, ערביי ישראל, שאחראים ללמעלה מ-20% ויותר מכלל הפיגועים - אנחנו מפחדים מכם.
כשאנחנו שומעים ערבית בסביבתנו, אנחנו נדרכים. זה לא נעים לנו, זה מייצר אצלנו מצוקה ואי-נוחות, ואנחנו לא רוצים לשמוע ערבית במרחב הציבורי ובבתי העסק במדינה שלנו.
וכשבעל עסק אומר לעובדים שלו "כאן ידברו רק בעברית", הוא לא עושה את זה מתוך "גזענות" - הוא עושה את זה כי הוא מבין היטב שאם ידברו שם רק ערבית - יהיו לו פחות לקוחות. וזה לא בגללנו. זה בגללכם.
אם עולה חדש מצרפת או מרוסיה מדבר עם לקוח בשפתו, זה בסדר גמור. אבל איתכם זה סיפור אחר לגמרי: כשהשפה הערבית משתלטת על המרחב, היא לא מייצרת תחושת פולקלור - היא מייצרת פחד, איום וזרות בארצנו שלנו.
לכן, זוהי זכות לגיטימית לחלוטין - מוסרית ועסקית - לדרוש שבתוך מדינת ישראל, בעסק פרטי כמו במרחב הציבורי, ידברו עברית.
זה כל הסיפור. והבעיה, רבותיי, היא אתם - לא אנחנו.

בצלאל סמוטריץ' צודק לחלוטין בנושא הזה.
אבל האמת הכואבת היא שהבעיה אינה מתחילה רק בהטלת הסנקציות האנטישמיות של ממשלת בריטניה הנוכחית נגד ההתיישבות. היא מונחת ביסודה של מערכת יחסים חולנית, שבה מדינת ישראל מסרבת להעמיד את כבודה הלאומי מול מדינה שבמשך עשורים מוכיחה בדיוק לאן נושבת הרוח אצלה.

בשנת 2008, הודיעה לי ממשלת בריטניה שאני מודר מהמדינה. לא כי ביצעתי פשע, אלא כי 'נוכחותי אינה מועילה לטובת הציבור'. את מי הם פחדו שאני אעורר? את אלה שהבריטים עצמם, בטיפשותם ובצביעותם, פתחו להם את הדלת לרווחה?

באותן שנים ממש, כשהם נעלו בפניי את הדלת (אפילו כשהייתי חבר כנסת!), הם אירחו בכבוד דמויות מרכזיות מארגוני הטרור כמו חיזבאללה.

עכשיו המעגל נסגר. מי שמשלימים בביתם עם האיסלאם הרדיקלי ומפקירים את עריהם לכובשי המסגדים ולתומכי הג'יהאד ברחובות לונדון, מבקשים לחנך אותנו על 'זכויות אדם' דרך סנקציות. הם, ששיעבדו את ארצם למען שקט תעשייתי מדומיין, מבקשים ללמד את עם ישראל כיצד להגן על נחלת אבותיו?

אנחנו לא אסקופה נדרסת. גירוש השגריר הוא לא רק מהלך דיפלומטי מתבקש, הוא התחלה של ריפוי לאומי.

המנדט הבריטי נגמר. הגיע הזמן שגם הנטייה הישראלית להיכנע להכפשות שלו תיגמר.

שוב כלי הנדסי עולה על מטען. שוב שפת הדיווח הצה”לית היבשה על “הפרה בוטה של הפסקת האש”, ושוב אותה כותרת שחוקה ועקרה: “בתגובה הותקפו תשתיות”.
הרי כבר היינו בסרט הרע הזה בדיוק: זה התחיל ב”עפיפונים ללא חומר נפץ” שהתעלמנו מהם, המשיך בירי לעבר כוחותינו שהוביל לעוד “תקיפה במרחב”, ועכשיו מטען על כלי הנדסי בקו הצהוב. אותן תגובות מדודות, אותה הכלה עיוורת, בדיוק כמו לפני השבעה באוקטובר. שום לקח לא נלמד, שום תודעה לא השתנתה.
שלוש שנים למלחמה. ומה אנחנו רואים בימים האחרונים? מחבלי חמאס מסתובבים חופשי ברחובות עזה עם נשקים ארוכים, יורים לכל עבר, משליטים טרור ומפגינים בעלות מוחלטת. כאילו לא נשפך פה ים של דם. כאילו לא אירע הטבח הנורא.
ועל גבי הטירוף הזה ממשיכים לפמפם לנו את אשליות “תוכנית טראמפ”, פנטזיות על פירוק חמאס מנשקו באמצעות צבאות של מדינות ערב - שונאות ישראל - שיבואו כביכול לעשות במקומנו את העבודה ולשמור עבורנו על השקט.
עד לאן מגיע העיוורון?! עד מתי נברח מאחריות באמצעות קבלני משנה זרים?!
הסירוב להביט למציאות בעיניים נובע מאותו כשל שורשי עמוק: האויב אינו מנהל נגדנו מאבק טריטוריאלי, אלא מלחמת דת.
עבורם אין זו מלחמה על גבולות, לא על קווים צהובים ולא על “שיקום כלכלי”. זוהי מלחמת קודש, מלחמת שמד המונעת מתוך פנאטיות דתית שאינה כפופה לשום רציונל חומרי, או מחלוקת טריטוריאלית.
מול אמונה דתית יוקדת, שרואה במוות עצמו ערך מקודש, אי אפשר לעמוד עם פנקסנות צבאית של “תגובות מדודות”, ולא עם כוחות רב-לאומיים.
מול מלחמת דת - הניצחון יבוא אך ורק מתוך תודעת קודש.
מול הדבקות של האויב בג’יהאד, אי אפשר לנצח עם “ישראליות” שרק מתחננת לחזור לשקט המדומה. מול מלחמת הדת שלהם נוכל לנצח רק כאשר נתייצב באמונה יהודית עמוקה ובלתי מתנצלת בברית הנצחית של עם ישראל עם ארצו: “וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ”.
ביטחון איננו תוצר של מחוות בינלאומיות והסכמים חלולים; ביטחון נובע אך ורק מבעלות. בעלות פירושה ריבונות מלאה, סילוק האויב, והתיישבות יהודית רחבה בכל מרחבי חבל עזה.
הגיעה העת להשליך את תפיסת ההכלה וההסדרה לפח האשפה של ההיסטוריה. אין תחליף לחירותנו, ואין מי שיבטיח את עתידנו מלבדנו.